אחריות הדירקטור להודיע כי אינו כשיר לשמש בתפקידו
14.09.2016 | עו"ד תומר רייף
חוק החברות מטיל על נושאי משרה, ובכלל זה, על חברי הדירקטוריון, חובות זהירות ומיומנות, וחובות אמונים ביחס לתאגיד בו הם מכהנים כדירקטורים. בשנים האחרונות מסתמן כי מגמת בתי המשפט בישראל היא לעלות את רף החובות הללו. בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון והערכאות דלמטה עולה בבירור כי תפקיד הדירקטור בחברה מחייב משנה זהירות ומיומנות, עת אדם זה או אחר נוטל על עצמו מינוי שכזה.
לפני ימים ספורים ניתן פסק דין עקרוני בבית המשפט העליון בעניין תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ (ע"א 4024/13) הדן בהרחבה בשאלת אחריותם של דירקטורים לנזקי חברה ייחודית שמעניקה לחוסים עם לקות שכלית, מסגרת מגורים, תעסוקה ופיקוח למשך חייהם בכפר קהילתי.
בקצירת האומר, באותו מקרה נמצאו אי סדרים כספיים בניהול החברה ובכלל זה העברות כספים בסכומים ניכרים מהחברה לחברת הבת שלה, שבוצעו על ידי מנכ"ל החברה ללא שיש הצדקה ממשית להעברות האמורות. כתוצאה מההתנהלות הכספית הלא-תקינה, הצטברו לחברה חובות עצומים כלפי נושים שונים וכפועל יוצא מכך קרסה החברה.
על רקע הדברים האלה, הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד מנכ"ל החברה וכנגד מי שכיהנו כדירקטורים בחברה בתקופה הרלוונטית. נטען כי הדירקטורים התרשלו כשלא פיקחו על פעולותיו של המנכ"ל ולא ביקרו אותו, ושימשו "חותמת גומי". בית המשפט המחוזי מצא כי המנכ"ל אכן פעל שלא כדין והפר את חובת האמונים שלו כלפי החברה. לגבי הדירקטורים – שהגיעו כבר לגבורות ומילאו את תפקידם בהתנדבות ומתוך שליחות אישית וחברתית – בית המשפט פטר אותם מאחריות, בין היתר, בנימוק כי הדירקטורים לא יכלו לצפות את הנזקים כתוצאה מפעולותיו של המנכ"ל. כמו כן, לאור גילם המתקדם של הדירקטורים (חלקם כבר כאמור מעל לגיל שמונים) שאף כיהנו בהתנדבות, ולאור העובדה שחלקם שהו בחו"ל במשך תקופה ארוכה שבה התרחשו האירועים, קבע בית המשפט שנבצר מהם למלא את תפקידם וממילא לא ניתן להטיל עליהם אחריות.
מפסק הדין של בית המשפט העליון עולה בבירור כי בית המשפט המחוזי חס על אותם דירקטורים מבוגרים שבמשך שנים רבות כיהנו בהתנדבות מתוך תחושת שליחות, וזו הסיבה, כך נטען על ידי המערערים, שבית המשפט החליט לפטור אותם מאחריות, ככל הנראה מתוך תחושה של אי-נוחות להטיל אחריות וחובות כספיים של החברה על דירקטורים שכבר הגיעו לגבורות.
בפתח פסק הדין של בית המשפט העליון, הושם דגש על מושכלות יסוד בהתנהלות דירקטורים לפיהן, המבחן הקובע לבחינת אחריותו של דירקטור הוא מבחן הדירקטור הסביר (בשונה ממבחן "האדם הסביר") שלמעשה מציב רף גבוה יותר למיומנות הנדרשת כתנאי לכהונה כדירקטור. החקיקה והפסיקה מציבות בפני נושא המשרה שתי דרישות עיקריות: הראשונה, לנקוט אמצעים סבירים לקבלת מידע טרם אישורה של כל פעולה או עסקה ("דרישת היידוע"); והשנייה היא להיות בעל מידה נאותה של מיומנויות וכישורים לצורך מילוי התפקיד של דירקטור בחברה ("דרישת המיומנות").
בית המשפט העליון הקדיש דיון נרחב לסוגיה הנוגעת למיומנותם של אותם דירקטורים למלא את תפקידם וכן לשאלת כשירותם לכהן כדירקטורים בשנים הרלוונטיות לתביעה. לצורך הניתוח המשפטי, בית המשפט העליון התבסס על קביעות של בית המשפט המחוזי, לפיהן הדירקטורים כלל לא היו מודעים לעסקאות אותן אישרו, כי המידע שהיה ברשותם היה חלקי ביותר וכי למעשה הם כלל לא היו כשירים ומיומנים לכהן כדירקטורים בשנים הרלוונטיות לאירועים נשוא התביעה.
בית המשפט העליון קובע, על בסיס נסיבותיהם האישיות של הדירקטורים, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה הם כלל לא היו יכולים להקדיש את הזמן הראוי לשם ביצוע תפקידם. משכך, פונה בית המשפט לעסוק בשאלה על מי מוטלת האחריות לכך שבדירקטוריון החברה כיהנו דירקטורים בלתי כשירים לביצוע תפקידם ומילוי חובותיהם.
בית המשפט קבע כי חוק החברות מטיל על הדירקטור עצמו את החובה ליידע את החברה אם נסיבותיו האישיות השתנו והוא כבר אינו מקיים אחר אחד מתנאי הכשירות לכהונה כדירקטור. כלומר, האחריות הנוגעת לדיווח על אי כשירות או נבצרות מלכהן כדירקטור הינה אחריות של הדירקטור עצמו, על כל הנגזר מכך.
עוד קובע בית המשפט כי עצם העובדה שדירקטור שוהה בחו"ל תקופות ארוכות אשר אינן מאפשרות לו להיות מיודע למתרחש בחברה, אינה מצדיקה לכשעצמה את הזנחת חובותיו כדירקטור או הימנעות ממסירת הודעה לחברה על שינוי בתנאי כשירותו. על הדירקטור, כאורגן מרכזי בחברה, לפקח על המתרחש בה, להיות בקיא בעניינה ולא לתפקד באמצעות "שלט רחוק" שכן חלק מהותי בתפקוד תקין של הדירקטוריון הוא קיום ישיבות ונוכחות פעילה של הדירקטורים בהן.
סיכומם של דברים, קובע בית המשפט כי הדירקטורים כלל לא היו מודעים לעסקאות אותן אישרו, המידע שהיה ברשותם היה חלקי ואף מוטעה, הדירקטורים לא דאגו להיות מיודעים בפרטי העסקאות, לא נכחו בישיבות דירקטוריון ובכל אלה הפרו את דרישת היידוע. בנוסף, אף על פי שלטענת הדירקטורים עצמם הם איבדו מכישוריהם ויכולתם להקדיש זמן ראוי למילוי תפקידם, הם נמנעו מלהודיע על כך לחברה ואף להתפטר מתפקידם ובכך הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי החברה.
החלטה חשובה זו מדגישה את ההשלכות הנלוות לביצוע תפקיד הדירקטוריון וחשוב שדירקטורים בחברות יהיו ערים להלך רוח זה, המוביל להטלת אחריות כבדה על דירקטורים, גם אם התרשלו בתום לב וביצעו את תפקידם בהתנדבות ומתוך שליחות אישית. פסיקה זו מעבירה מסר ברור באשר לדרך שעל נושאי משרה ודירקטורים לנקוט בנסיבות בהן אין באפשרותם למלא עוד את תפקידם – חובתם "להרים את הדגל", ליידע את החברה בשינוי הנסיבות ואף להתפטר.
